עוד מעט לא יהיה מי שיספר על הזמן שהיה.

אחרי שישים וחמש שנים חזרתי לבקר בהרנה העיר של הילדות שלי האבודה וגם מקום מגוריהם של הורי היקרים.

לא דבר קל. משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה ואחרי מאבק החלטתי לנסוע. התקבלתי בצורה ידידותית על ידי נציגי העיר. הדרך הראשונה שלי לבית ברח’ קייזר וילהלם 42  והנה אני עומדת ומביטה כלפי מעלה בדיוק מעל הכניסה לבית חלון גדול וארוך. כאן מאחורי הוילון הדק אני עומדת כילדה כדי להסתכל על הרחוב, והכל שוב עולה. תהלוכת הניצחון, השיר “היום שייכת לנו גרמניה…” ועל המדרכה בתוך השלג מחליקות הילדות ( וכל פעם שובל הקרח ארוך יותר) שלא פעם גירשו אותי.

פברואר 1939 – ראוס ! החוצה! עם טרנספורט הילדים.

טרנספורט הילדים נתמך על ידי הקהילה היהודית. הוא אושר על ידי מר וילפריד ישראל בברלין, יהודי שהיו לו קשרים עם האליטה הגרמנית והוא קיבל את הרשות מהגסטפו לקבוצה קטנה של ילדים להגר. וכך, לבדי, בלי אבא ואמא הלכתי לתוך העולם. בגיל 7.5 בלילה אחד נהייתי עצמאית. מי יכול היה לדעת מה חיכה לנו. לא להאמין את האומללות, הרעב, הפחד והרדיפות. וגם זמן קצר במחבוא אצל הנזירות הפרנציסקניות, תחת שם מזוייף, מוחבאת.