שאר-הרוח מעורר ההשראה של העם היהודי בארץ ובתפוצות (וגם במלחמות)
אחת ההרצאות המרתקות מהן נהנו דיירי ‘גן בעיר’ במהלך חודש נובמבר הועברה מפיו של פרופ’ נח אוריין, ועסקה בקשר שבין יהדות ארצות הברית והשפעתה על דעת הקהל והממשל באמריקה לאורך השנים. בין שואה לתקומה, בין מלחמה לשלום, בין משבר לתקווה.
פרופ’ נח אוריין, מרצה וחוקר בעל שם עולמי, כיום בן 92 (!), נולד בשנת 1932 בפולין בעיירה קז’ימייז’ שנודעה כעיירת נופש של בני המעמד המבוסס. הוא עלה עם אימו לישראל כילד בן 4 וכך ניצל מבעוד מועד מהנאצים, בזכות סרטיפיקט שאביו הצליח להשיג דרך סגן הנציב העליון הארולד מקמייקל, אותו הכיר אישית. החוט המקשר של ילדותו באירופה ככל הנראה השאיר אצלו DNA שממשיך להעסיק אותו עד היום – הקשר בין היהדות לתפוצות.
במסגרת פועלו האקדמי-מחקרי רחב היריעה, היה פעיל באגף קשרי חוץ של הטכניון בחיפה, בסגל של אוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה הפתוחה (בחוג למדעי המדינה). הוא כיהן בתפקיד מפתח בסוכנות היהודית, חקר את יהדות ארצות הברית ואת מנהיגיה הציונים-אמריקאים, ובראשם אבא הילל סילבר. הוא פרסם ספרי מחקר על תפוצות ישראל מטעם ההסתדרות הציונית העולמית ושימש מקור משמעותי לתיעוד ההיסטוריה של העם היהודי ותקומת ישראל בארצו לאורך השנים.
פרופ’ אוריין מתגורר ב”גן בעיר” מזה כחמש שנים, לאחר שהוא, אשתו ומשפחתו התגוררו כמעט יובל שנים בחיפה. אחת לחודש הוא נותן הרצאה לדיירי המקום ופותח בפניהם מחוזות ידע מרתקים הקשורים בתולדות עמנו. בחודש נובמבר האחרון נהנו דיירי ‘גן בעיר’ מהרצאתו שכותרתה “חשבון הנפש של היהודים”. זו הייתה בהחלט סיבה טובה לפגוש אותו לשיחה קצרה ולהביאה בפניכם.
תסביר את הכותרת "חשבון הנפש של היהודים"?
פרופ’ נח אוריין: “חשבון הנפש הוא למעשה פנימי וחיצוני: הן מצד יהודי ארצות הברית – פועלה של הקהילה היהודית שם לאורך השנים, יחסם לישראל ולהתנהלות הממשל האמריקאי ודעת הקהל בארצות הברית כלפי מדינת ישראל, הישגיה ומצוקותיה; והן מצד ישראל פנימה – כלומר, שלנו כלפי עצמנו: הסתכלות וביקורת עצמית על החברה הישראלית, על העם היהודי ומשבריו, הישגיו וערכיו, על הנהגתנו וכך הלאה.
הקדשתי שנים ארוכות לחקר תרומתה של קהילת יהודי ארצות הברית להקמת מדינת ישראל ולתקומת עם ישראל, בדגש על השנים 1944–1948 – התקופה של שלהי מלחמת העולם השנייה והשואה. מקומה של יהדות ארצות הברית והתנועה הציונית-אמריקאית היה מכריע וחשוב מאין כמותו בתקומת עמנו ובכינון מדינת ישראל”.
בספרך "המייסד הנשכח", שסוקר את פועלו החשוב של אבא הילל סילבר, אתה מאיר זרקור על פועלו. כיום, הוא ודאי איננו מוכר מספיק לציבור בישראל.
קהילת יהודי ארצות הברית עמדה בפני שני אתגרים גדולים: הצורך בהצלת היהודים בתקופת השואה והושטת יד לתמיכה בהקמת מדינת ישראל. המשימה הראשונה, יש להודות, לדאבוני נכשלה. אדישות הממשל האמריקאי והעובדה שנושא הצלת היהודים בשואה לא היה בראש מעייניו ואף לא ‘על סדר היום’ של דעת הקהל שם, סייעו לכישלון סוגיה זו.
אגב, זה אירע למרות העובדה שרוזוולט היה נשיא שרבים מיועציו היו יהודים ושזכה לתמיכת הקול היהודי באמריקה. הממשל אז נקט בגישה שלפיה ‘אחרי שהעולם ינצח את המשטר הנאצי, נעזור ליהודים, ניתן יד לשיקומם ונגבה מהנאצים את המחיר’. אבל זה, כידוע, קרה אחרי הירצחם של מיליונים מבני עמנו.
המפנה שהתרחש בדעת הקהל האמריקאי ובקרב אנשי הממשל שם, חל לדעתי הרבה בזכות התנועה הציונית-אמריקאית ופעילי הקהילה המקומית, ובראשם אבא הילל סילבר. הם הצליחו ‘להחליף את הדיסקט’ ולגרום לממשל האמריקאי להבין שיש לו אחריות לביטחונו של עם ישראל ובהמשך גם לחיזוקה של מדינת ישראל.
סילבר הבין את כוח ההמון במשטר דמוקרטי, קרא את הלכי הרוח בציבור האמריקני, ומנהיגותו האישית הובילה להנחת יסודות השדולה הפרו-ישראלית הרשמית, האפקטיבית ביותר ב’פוליטיקה האתנית’ בארה”ב עד ימינו”.
זה מתכתב עם מצבנו כיום, כשאנחנו במלחמה קשה מדרום ומצפון, מול שבע חזיתות, כשאיראן 'ראש הנחש'...
“לאמריקה יש התחייבות בלתי כתובה לביטחונה ולרווחתה של מדינת ישראל. זוהי ברית שאינה ניתנת להתרה. יהיה הממשל כאן ובאמריקה איזה ממשל שיהיה.
אם אני חוזר לתקופת השואה, אז ללא ספק הממשל האמריקאי יכול היה לעשות הרבה יותר ממה שעשה בפועל, וכך גם היום.
אחרי השבר הנורא של ה-7 באוקטובר, אנחנו רואים איך צה”ל עושה עבודה במסירות נפש מול אויב מר. רוח הלוחמים, הנתינה העצומה, עוצמתו של עם ישראל במיטבה.
בארצות הברית, לעומת זאת, אנחנו עדים להתגברות אנטישמיות, במיוחד באוניברסיטאות, בשם השמאל הליברלי-דמוקרטי כביכול. גם באירופה – בבריטניה, בצרפת, בבלגיה ובהולנד – האנטישמיות ‘מרימה ראש’.
בהקשר הזה, אנחנו זקוקים לחשבון נפש – להבין שמקומו של העם היהודי במדינת ישראל. כאן מקומנו, כאן ביתנו.
אמנם אנחנו מצויים במשבר הנהגה עמוק, לדעתי, אך יש לנו נוער נפלא. המלחמה הזו הראתה עד כמה הערכנו את הנוער לא נכון. יש לנו צעירים חדורי אהבת העם והמדינה, מוכנים להקריב למעננו. הם העתיד שלנו, ואני מאמין בהם.
עם ישראל יעבור תהליך ריפוי. זה ייקח זמן. אנחנו לא בנויים למהפכות דרסטיות; אנחנו בנויים לתהליכים. אני אופטימי ומייחל לחזרת השפיות והשקט למחוזותינו, לניצחון הערכים ושאר-הרוח, ושישראל תשוב לאיתנה ולשגשוגה.
אני כיום בן 92. יש לי 4 ילדים, 10 נכדים ו-7 נינות – משפחה ענפה כאן בישראל. אני מקווה שאזכה לראות ישראל טובה יותר. אני מאמין בעוצמתנו בכל ליבי. בינתיים נשמח בנחמות הקטנות”.