מי היו האנשים שהשפיעו עליך בתחילת הדרך? 

לאחותי הייתה השפעה גדולה עליי. בתקופת התיכון היא לקחה אותי להרקדות ולריקודי זוגות, וכך נחשפתי
לעולם רחב יותר של ריקודי עם. אני זוכר גם את הכנסים בגבעת חביבה ואת המדריכות רות פרדס ומאיה
מירון, שהעבירו שיעורים והדרכות.
השפעה משמעותית נוספת הייתה לגרשון, שהפעיל אז את החוג האזורי של הגליל העליון בקיבוץ עמיר. אני
זוכר אותו לטובה עד היום, ובמידה רבה אני חייב לו את אהבתי הגדולה לריקודי העמים.
בתחילת הדרך משך אותי המפגש החברתי. משכה אותי התחושה של הביחד והעוצמה שנוצרת כאשר
הרבה אנשים מבצעים יחד את אותן התנועות. יש במעגל כוח מיוחד שמחבר בין אנשים.

אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, מה ממשיך להלהיב אותך בכל הרקדה מחדש?

אני אוהב לראות אנשים לומדים את מה שאני מלמד, מצליחים לרקוד ובעיקר נהנים. הרגע שבו אני רואה
שהריקוד עבר אליהם ושהם מתחברים אליו מעניק לי סיפוק גדול.
מרגש אותי במיוחד לראות צעירים וילדים נכנסים לעולם ריקודי העם. אני מלמד בגני ילדים ובבתי ספר,
וכשאני רואה את האהבה שלהם למוזיקה ולריקוד, זה מעניק לי הרבה סיפוק ומזכיר לי עד כמה התחום הזה
חי ורלוונטי.

מהו הריקוד הישראלי האהוב עליך ביותר, ומה מיוחד בו בעיניך?

יש כמה ריקודים שאני אוהב במיוחד, ובהם ״נבטים״, ״לא אהבתי די״ ו״נולדתי לשלום״. ריקוד אהוב נוסף
הוא ״ערב בא״. ייתכן שאחת הסיבות לכך שאנשים רבים מתחברים אליו היא שהחלוקה המוזיקלית אינה
זהה לחלוקת הצעדים. יש משהו מעניין ומושך בריקודים שהמבנה שלהם אינו סימטרי.
״ריקוד המשוגעים״ או הריקוד היוגוסלבי, מחזיר אותי מיד לתקופה שבה רקדתי בקיבוץ כנער צעיר. אהבתי
מאוד את האופן שבו הוא מתחיל לאט ובהדרגה הולך ומתגבר.
יש ריקודים רבים שמחוברים עבורי לזיכרונות מהקיבוץ. אני חוזר לשם גם כיום בהתנדבות, ומתכנן לקיים
ערב נוסטלגיה שיחבר בין הריקודים שרקדנו פעם לבין הסיפורים שמאחוריהם. הרעיון הוא שאנשים ירקדו,
ייזכרו ויספרו את הסיפורים האישיים הקשורים לכל ריקוד.