חניתה צובנר - זיכרונות מנחל עוז

אירועי השבת הארורה של השביעי לאוקטובר זעזעו את כולנו באופן עמוק ומטלטל.
מעגל השכול והכאב שנוצר בעקבותיהם הוא רחב לאין שיעור ואדוותיו נוגעות בכל אחת ואחד מאיתנו.
חניתה צובנר, דיירת גן בעיר היא ממקימי קיבוץ נחל עוז, שהוא אחד מהיישובים שחוו טרור וזוועות שאין לתארן.
חניתה חייתה בנחל עוז 10 שנים, ונאותה לשתף אותנו בזיכרונותיה ותחושותיה.
מי ייתן והמערכה המתחוללת כיום תסתיים בהצלחה במהרה, שהאור יגבר על האפילה ושכל החטופים והחיילים ישובו לביתם בריאים ושלמים.

זה סיפורה:

הסטוריה של מלחמה ותקומה

ראשית, אני רוצה לספר על מקור שמי – חניתה, כיוון שיש לכך קשר למאבק שלנו לחיים בישראל, לתקומת העם היהודי ולניצחון התקווה. 
אני קרויה על שם קיבוץ חניתה, שנמצא בגבול הצפון.
קיבוץ חניתה הוקם כיישוב חומה ומגדל על ידי קבוצה של בני נהלל תוך גבורה והקרבה. במהלך העלייה להקמת היישוב הותקפו המקימים על ידי ערבים וכמה מהם נפלו חלל.
חברי הקבוצה לא הרימו ידיים, עלו לנקודה והקימו את חניתה.
אני נולדתי כשהקימו את חניתה ואבי, מתוך הערכה לחברי הקבוצה וכיוון שחשב שמדובר באירוע חשוב, קרא לי על שם הקיבוץ שהוקם – חניתה.
זמן רב חלף מאז והנה עכשיו, 85 שנה מאוחר יותר, אנחנו עדיין במאבק ותושבי קיבוץ חניתה מפונים מבתיהם.

 

 

הקמת נחל עוז

נולדתי וגדלתי בצפון תל אביב והייתי חניכה של תנועת נוער, הגרעין שלי יועד להתיישב בנחל עוז.
בנחל עוז פגשתי את בעלי, התחתנו בנחל עוז ושם נולדו שתי בנותינו, ושם חיינו במשך 10 שנים.
הגרעין שלי היה הגרעין השלישי שהגיע לנחל עוז. הגרעין הראשון, הגרעין שלמעשה הקים את הקיבוץ, הגיע 4 שנים לפנינו. שנתיים אחרי כן הגיע הגרעין השני, שבעלי היה חבר בו, ולאחר שנתיים נוספות הגיע הגרעין שלי.
בשנת 1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים, עזבנו את נחל עוז.
גם אז היו הפגזות, אלא שבימים ההם מדובר היה במרגמות, שגרמו פחות נזק. בזמן הפגזות היינו מסתתרים בשוחות שחפרנו לפני הבתים.
מנחל עוז עברנו לאשדוד, גם שם היינו חלוצים כיוון שהעיר רק הוקמה.

חניתה, חיילת נחל
חניתה בגינת ביתה בנחל עוז

חיי קיבוץ, קהילה ותרבות

כמו בכל קיבוץ, גם בנחל עוז היו בתי ילדים, הילדים היו לנים בבתי הילדים מגיל אפס, ביום שהיולדת הגיעה עם התינוק מבית היולדות היא מסרה אותו לבית הילדים.
שומרות הלילה היו צריכות להתרוצץ בלילות בין כל בתי הילדים.
החגים היו נחגגים באווירה מיוחדת, למשל בפסח, הייתה תחרות קצירה בחרמש, בשבועות כל ענף היה מציג את ביכוריו וכן הלאה.
הייתה לנו מקהלה שלקחה חלק בחגיגות והקיבוץ היה במצב כלכלי טוב.
בני הגרעין שלי שומרים על קשר עד היום, אנחנו נפגשים בערך פעם בשנה, כל פעם בביתו של מישהו אחר.
רבים עזבו במהלך השנים את הקיבוץ, אבל הקשר בינינו נשמר.

אילן קוצר בשדה
חניתה ואילן בעלה בחתונתם בנחל עוז, 1958

התחושות לאחר אירועי השבת האיומה 7/10/23

התחושות קשות מאוד, זה נורא… אחד מהמעטים מבני הגרעין שלי שנשארו בנחל עוז נרצח.
יש לי שתי בנות, 7 נכדים, 8 נינים ונין תשיעי בדרך. נכד אחד מגויס, הוא בגולני ומוצב בצפון. נכדתי, שהיא רווקה בת 35, עדיין משרתת במילואים. היא שירתה בצבא בחילוץ והצלה והיא כעת בחפ”ק בצפון. זה קשה, קשה מאוד… אחת מבנותיי גרה בכרכום, בינתיים שקט שם, נקווה שיישאר כך.

ממרום גילך בפרספקטיבה של למעשה שלושה דורות, איך את רואה את הדברים, לאור ההיסטוריה שלנו, את מאמינה שהדברים יכולים להשתנות, שיהיה טוב? 

אני מאמינה שכן. ברגע שנתעשת אחרי ההלם הנורא שקרה. כולנו חזקים, נולדנו פה, יש לנו אידאלים, יש לנו רצונות, כולנו מאוד מקווים ורוצים שהכל ייבנה מחדש.
אני לא יודעת כיצד יבנו מחדש את כל הקיבוצים ששרפו, זה נורא, אבל אני מאמינה שלפחות חלק מהם ישתקמו.
זה לא פשוט, הרגשה קשה ומעיקה, אבל אני מאמינה שנצליח להתעשת ולהתגבר.

בספר “אהבת ציון” שכתב אברהם מאפו יש משפט שאני מאוד מאמינה בו: “…קווה קווה אמנון יקירי, כי טובה תקווה מחיים..”.
זה מסר שהולך אתי לאורך השנים והוא מתאים גם היום.