זהבה איטמן: להפוך את סיפורי התנ״ך למפגש חי, קרוב ורלוונטי
זהבה, ספרי לנו קצת על עצמך. מאיפה את מגיעה ומה הרקע שלך?
אני בת 82 וחצי, מתגוררת בגבעתיים, אלמנה, ויש לי משפחה רחבה ואהובה. במשך שנים רבות עסקתי בחינוך. התחלתי כגננת לילדים מגיל שלוש ועד גיל בית ספר, ובהמשך עברתי ללמד בבית הספר גורדון בגבעתיים. הייתי מחנכת ולימדתי היסטוריה, תנ״ך וטבע.
בשנות ה־90, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות, עזבתי את בית הספר ועברתי ללמד עברית באולפן. במשך שנתיים אף נסעתי לברית המועצות כדי ללמד עברית. כשחזרתי לארץ התחלתי להרצות על ברית המועצות, ומשם עולם ההרצאות הלך והתרחב. כבר כ־20 שנה אני מרצה במועדוני גמלאים ובבתי דיור מוגן.
מעבר לתנ״ך, אני אוהבת מאוד את ארץ ישראל, טבע וציפורים. אני גם צפרית, ובעבר העברתי הרצאות על ציפורים. בנוסף, אני משתתפת ב״הליכות ג׳יין״, מיזם של סיורים עירוניים, ובמסגרתו הובלתי סיור עצים בגבעתיים. אני אוהבת לשלב בין טבע, סיפורים, סגולות מרפא והתייחסויות מהתנ״ך.
איך התחיל החיבור שלך לעולם התנ״ך ולסיפורים המקראיים?
תמיד הייתי אישה סקרנית. בשלב מסוים חברה הזמינה אותי לבית של משפחה שחזרה בתשובה והפכה את הבית שלה למעין בית לימוד. שם פגשתי את המורה שחיפשתי כל חיי: רב מבני ברק שהגיע לגבעתיים ולימד פרשת שבוע.
במשך כעשר שנים הגעתי פעם בשבוע לשיעור. עברנו יחד על כל פרשות השבוע. עבורי זה היה מקום שבו אפשר היה לשאול הכול. כל מה שרציתי לשאול ולא היה לי את מי לשאול, קיבל שם מקום. הוא ענה בלי לסנן, פתח עולמות, הראה חיבורים מהקבלה, צירופים מעניינים ומשמעויות עמוקות. בכל פעם שחזרתי הביתה מהשיעור הייתי נרגשת.
מאז אני ממשיכה ללמוד כל הזמן. התנ״ך, עולם הספרים היהודי והחיבורים ביניהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי
עבורי, העיסוק בתנך הוא מקור של משמעות, עניין ושמחה. אני נהנית מהאהבה ומההערכה של האנשים, ובעיקר מהתחושה שאני עושה משהו משמעותי וממשיכה לממש את עצמי.
איך נראית הפעילות שלך ב״גן בעיר״?
ב״גן בעיר״ אני מעבירה מפגש קבוע אחת לשבועיים, בימי שישי. אנחנו עוברים על ספרי התנך לפי הסדר. אנחנו קוראים את הפסוקים, מדברים עליהם, אני מפרשת אותם, ומנסה לחפש יחד עם המשתתפים את החיבור לחיים שלנו היום.
אני אוהבת להראות עד כמה בתוך פסוק אחד יכולים להסתתר כמה פירושים. לדוגמה, בסיפור בת פרעה, כשכתוב שהיא שולחת את אמתה לקחת את התיבה, אפשר להבין שזו העוזרת שלה, ואפשר גם להבין שזו הזרוע שלה. רגעים כאלה פותחים שיחה, מחשבה וסקרנות.
איך את בוחרת בכל פעם על מה לשים את הדגש?
אני בוחרת לפי לוח השנה, לפי התקופה ולפי הרלוונטיות.
חשוב לי לבחור סיפורים שיש בהם עניין, עומק וחיבור להווה. כשעסקנו בסיפורי מצרים, למשל, דיברנו גם על תחילתה של אנטישמיות כלפי עם ישראל. התנ״ך מאפשר לנו להתבונן בתופעות שמלוות אותנו עד היום.
האם יש סיפור מקראי שאת מחוברת אליו במיוחד?
זה משתנה לפי התקופה ומה שמעסיק אותי באותו זמן. אני אוהבת מאוד את ספר קהלת. זה ספר שנותן פרופורציה לחיים ויש בו תובנות עמוקות על האדם ועל העולם. אני מחוברת גם לסיפורי יוסף ולסיפורי האבות, שיש בהם הרבה רגש, משפחה, יחסים, קנאה, בחירה והתמודדות.
מה הופך את סיפורי התנ״ך לרלוונטיים גם היום?
הכול נמצא בתנ״ך. פוליטיקה, אינטריגות, יחסים אישיים, הורות, זוגיות, חברות, תחרות, קנאה, אמונה ומשברים. אלה לא רק סיפורים עתיקים. אלה סיפורים על בני אדם, ולכן הם תמיד רלוונטיים.
מה חשוב לך שיקרה במפגש עם הדיירים?
חשוב לי שיהיה מעניין. אני מסתכלת לאנשים בעיניים ורואה אם הם איתי. חשוב לי שתהיה אינטראקציה, שאנשים ישאלו, יגיבו, יחשבו וירגישו חלק מהמפגש. אנשים לא באים רק כדי להקשיב. הם רוצים להיות שותפים.
מה מיוחד בעינייך במפגש הקבוע עם הדיירים ב״גן בעיר״?
הקביעות יוצרת המשכיות וקשר. אנשים מחכים למפגש, לא רוצים לפספס אותו, ויש גם כאלה שעזבו את המקום ועדיין זוכרים את המפגשים. נוצרת סביב זה תחושת קהילה. זה לא רק שיעור, אלא מפגש אנושי.
אילו נושאים מעוררים אצל הדיירים עניין מיוחד?
הם אוהבים מאוד את קהלת, וגם סיפורים שיש בהם ממד אישי. כשאנשים מזהים את עצמם בתוך הסיפור, משהו נפתח. פתאום הטקסט לא מרוחק, אלא נוגע בחיים שלהם.
האם הפעילות הזו השפיעה גם עלייך באופן אישי?
מאוד. אני מתרגמת כמעט כל דבר שקורה היום לסיפור מקראי. אני יכולה לקרוא כותרת בעיתון ומיד לחשוב על סיפור מהתנ״ך שמתחבר אליה. זה הפך עבורי לדרך להסתכל על העולם.
מה האתגר המרכזי בהרצאה על תנ״ך לקהל מגוון?
האתגר הוא לחבר אנשים לתנ״ך, גם אנשים חילונים או כאלה שמרגישים שהוא רחוק מהם. אני רוצה להראות שהתנ״ך שייך לכולם. הוא חלק מהתרבות שלנו, מהשפה שלנו ומהבסיס של התרבות המערבית בכלל. לכל אחד יש זכות להתחבר אליו בדרך שלו.
איזה מסר היית רוצה להעביר למי שחושב שהתנ״ך פחות רלוונטי לחיים היום?
התנ״ך הוא חלק מהקיום שלנו. הוא נמצא בשפה, בתרבות, במחשבה ובחיים שלנו, גם כשאנחנו לא תמיד שמים לב.
