יש משהו כמעט קסום באופן שבו סלומון מתקשר עם היונים. הוא מבחין באופיין השונה – יש את האמיצות שקופצות ומזנקות ישר לכל מקום בו הוא מניח את האוכל, ויש את הביישניות יותר, שהוא מעודד בעדינות שתהנינה גם הן ממרכולתו. “מה שאני אוהב,” הוא מספר, “זה להניח חתיכת ביסקוויט על השפתיים שלי. הן מגיעות עד אליי, עולות על הרגליים, על הברכיים, על הכתפיים ולוקחות את האוכל מהפה בלי חצי נקירה.”

בתקופה הנוכחית, כשישראל נמצאת במלחמה, יש משהו מנחם במפגש היומי הזה. למרות שששון עצמו אומר שאין קשר בין המצב לבין היונים שלו, קשה שלא לראות את הסמליות. כשדווח על מות נסראללה בדיוק בזמן שהיה עוסק בלהאכיל את היונים, תגובתו הייתה פילוסופית: “תראו איך נתנו לו לסבול ולראות את כל מערך המפקדים שלו מתים… אבל אף אחד לא יכול לעצור את הטבע.”

אולי זו בדיוק החכמה שמביא אתו הגיל המבוגר – היכולת לראות את החיים מפרספקטיבה של מי שיושב יום יום לצד הטבע ומבחין בו. כשסלומון מדבר על היונים, אין אצלו הבחנה בין לבנות לאפורות או חומות. “אין לי יונים קבועות,” הוא מדגיש, “מי שבא, בא, ברוך הבא.”

כיכר רמב”ם (או כפי שקוראים לה תושבי העיר – כיכר אורדע) הפכה למוקד משיכה לעוברים ושבים, במיוחד לילדים. סלומון נהנה ללמד  את כולם ובפרט את הילדים שעוברים איך להאכיל את היונים, כך מעביר הלאה את אהבתו לציפורים הללו. “אנשים הולכים למוזיאון לראות תמונות שלא זזות,” הוא אומר, “אני נהנה לראות אותן בפעולה לידי.”

בעולם שלעיתים נראה מסוכסך ומסובך, יש משהו מנחם בפשטות של המפגש הזה בין אדם ליונים. אולי זו תזכורת שלפעמים השלום מתחיל בדברים הקטנים ביותר – בפירור לחם, במחווה של נתינה ובאמון שנבנה לאט לאט, יום אחר יום, בכיכר אורדע הקטנה ברמת גן.