את התערוכה האחרונה צייר אזן לאחר שיצא מאשפוז בבית החולים, כשהוא כבר בשנות ה-90 שלו.

לפני שהיתה מוצגת אצלנו הוצגה בתיאטרון ירושלים.
מי שמביט בתמונות רואה סצינות של מוזיקה, נגני תזמורת באמצע נגינה. אך מבחינת אזן הנושא של התערוכה הנוכחית, הוא צבע וצורה וכך גם נקראת התערוכה.
לא ניסיתי לצייר איזשהו אירוע או להדגים את האפשרויות שיש בציור, אלא זה הגיע תוך כדי התבוננות בטלויזיה כשהייתי מאושפז, יום יום שעות התבוננתי בערוץ מצו והרעיון נבט
לגבי הקומפוזיציות. רציתי להמחיש לעצמי שזה לא קשור למוזיקה בכלל, אלא לצורות
שרואים. מסגרות, קוים, שטחים שמחולקים. בתפיסתי זה לגמרי מנוטרל מנושא המוזיקה.
ויזואלי בלבד. ניסיתי לנטרל את הנושא ולהפוך אותו לקומפוזיציה של צבעים וצורות.
הגבול הדק שבין פיגורטיבי למופשט, שבין המציאות לאידיאה, מאפשר לצופה פסק זמן להתבוננות והערכת עומק הצבע וקווי המתאר שביצירות.

האם יש מסר שהיית רוצה להעביר למי שצופה בתמונות ?

 צריכים להתאושש ולצאת מהאבחנה שציור הוא כמו אמיתh עונה אריה.
 ציור זה תמיד בסופו של דבר צבע מרוח בקצה מכחול. זה כמו טקסט בספר. המילה שמשתמשים בה אינה מתארת כלום חוץ מאשר מוסכמה. זה אותיות. זה לא הדבר עצמו.

גם הציור מבטא איזשהו רעיון של דבר. זה לא הדבר עצמו.
המסר שאנחנו הבנו גם, הוא שאף פעם לא מאוחר להתחבר פנימה, לכשרונות, ליכולות,
לדרך הראייה המיוחדת של כל אדם ואדם.

שנה טובה אריה, מאחלים לך עוד שנים רבות של יצירה והנאה.