חג שבועות, החג האחרון של השנה העברית, סובל מ”פיצול אישיות” מסויים…
הוא חג שבועות והוא חג ביכורים, הוא חג הקציר וחג מתן תורה ואפילו חג החלב כבר קוראים לו…
ריבוי שמותיו של החג מרמז על המשמעויות הרבות שניתנו לו על ידי התרבויות היהודיות השונות. בתרבות המקראית לוח החגים הוא לוח של חברה חקלאית והשם “שבועות” מציין שבעה שבועות מתחילת קציר השעורים בפסח, ועד סיומו בחג הקציר-ביכורים, עם הבאת קורבן “שתי הלחם” לבית המקדש. המשמעות של מתן תורה התווספה מאוחר יותר, ונזכרה לראשונה אצל כתות מדבר יהודה.
אחרי חורבן בית המקדש, חג השבועות נותר ריק מתוכן, והפך בהדרגה לחג מתן תורה בעקבות האזכור המקראי (מעמד מתן התורה אירע בחודש סיון אך לא היה חג כזה). כך, הזמן שבין פסח ובין שבועות נטען במשמעות היסטורית לצד המשמעות החקלאית. אחרי חורבן הבית נוצרו מנהגים עממיים המדגישים את לימוד התורה, אחד מהם הוא תיקון שבועות שמקורו בתרבות היהודית המיסטית.
הציונות ואתוס יישוב הארץ השיבו לשבועות את משמעויותיו החקלאיות, גם אם בתוך מסגרת חילונית. וזה אגב, מה שמחזיר אותנו לגבינה.
בגן בעיר נתנו מקום בשבוע הזה גם לסיפורו של החלב בתרבות ובאמנות, בהרצאתה של מירי קרימולובסקי הנפלאה על “חלב – הזהב הלבן”, וגם ללהקת המחול “הורה גזר” שמביאה צלילים ומחולות של חג שבועות הקיבוצי, צביקה האמון על הקפה ועוגה של אחה”צ לא חסך בבלינצ’עס נהדרים, ומופעי ערב החג והחג עצמו ייתנו מקום לשירי אהבה שמהדהדים את סיפורי האהבה במגילת רות.
תודה לגלי ולצוות “גן בעיר” על קישוט הלובי ברוח החג ועל התוכנית העשירה והמהנה.