נטלי הריס והכינור מעליית הגג
נטלי הריס, כנרת ויזמית מוזיקלית, מקדישה את חייה המקצועיים לחיבור בין עולם המוסיקה והקהל. היא מייסדת אנסמבל עדן, שמופיע ברחבי הארץ בתוכניות המשלבות מוסיקה קלאסית עם נושאים כגון פסיכולוגיה, פילוסופיה, קוגניציה והיסטוריה.
“התחלתי לנגן בכינור בגיל שש,” מספרת נטלי. “בוריס, מורה לכינור, הגיע לגן שלי במושבה בנימינה, וזה היה סיפור אהבה מהרגע הראשון. מיד התאהבתי בכינור ובצליליו.”
הקשר עם הגיל השלישי
החיבור של נטלי לקהילות של הגיל השלישי מלווה אותה שנים רבות.
“תמיד היה לי קשר מיוחד וחם עם הגיל השלישי,” היא משתפת.
“במשך שנים, הייתי מופיעה בבתי אבות יהודיים בלונדון, לרבות במקום שבו התגוררה סבתי. החיבור הזה עמוק מאוד, ולכן לא מפתיע שבבגרותי הפכתי את זה לפעילות מסודרת ומבוססת.”
הכינור ששרד – סיפור מקרי ומופלא
סיפורו של הכינור המיוחד מתחיל במקריות מופלאה בתקופת הקורונה. נטלי התגוררה בדירת שותפים בלב נחלאות בירושלים, ליד שוק מחנה יהודה, והתאמנה לרסיטל הגמר לתואר הראשון שלה. באותה העת, השותפה שלה השתתפה בשיחת זום עם עמיתיה ממוזיאון ישראל, ואחת המשתתפות בשיחה שמעה את נגינת הכינור של נטלי ברקע.
“היא אמרה לשותפה שלי – ‘את יודעת, סבא שלי פעם ניגן בכינור, לפני הרבה מאוד שנים. הוא נפטר, והכינור נמצא בעליית הגג בבית בפרדס חנה. לפני מותו, הוא אמר למשפחה לא למכור את הכינור בשום אופן’.”
כך, מאותה שיחת זום מקרית, החל הקשר בין נטלי למשפחה. תחילה, היא סייעה להם להבין איזה כינור זה ולהפנות אותם לאנשי מקצוע. “כשהתחלתי לנגן עליו, עוד לפני שהיה שמיש לנגינה, ידעתי שזה ‘האחד’. קצת כמו בהארי פוטר, כשהשרביט בוחר את הקוסם.”
הקשר עם המשפחה נמשך כארבע-חמש שנים. נטלי הייתה מגיעה לנגן בפני בעלת הכינור, שהייתה במרכז גריאטרי בפרדס חנה. באוגוסט האחרון, החליטה המשפחה למכור את הכינור, והוא עבר לידיו המיומנות של בונה הכינורות שלמה מויאל, לעבודת רסטורציה והשמשה מחדש שארכה מספר חודשים. בינואר 2025, לאחר 40 שנה של שתיקה, חזר הכינור להשמיע את צליליו.
הבעלים המקוריים של הכינור היה מאיר איז’ו ישראלי. הוא היה נשוי לאישה ואב לילד, שניספו בשואה. בתקופת השואה, מאיר היה חלק מצבא אנדריאס הרוסי. בסוף המלחמה, הגיע לארץ והשתקע באחד הקיבוצים, נישא מחדש ואימץ את ילדיה של בת זוגו החדשה – המשפחה שאיתה נטלי נמצאת היום בקשר.
“הוא כמעט לא דיבר עברית,” מספרת נטלי, “אבל ניגן בספינות תענוגות. הוא עלה לאונייה רק עם מה שהיה עליו ועם הכינור – סיפור מדהים בפני עצמו, שאנחנו עדיין חוקרים. איך כינור בכלל שורד תקופה כזו? ואיך זה הדבר היחיד שהוא הביא איתו לארץ?”
הכינור נבנה במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, באזור שעל גבול רוסיה ופולין – בדיוק במקום שבו החל הקונפליקט במלחמת העולם השנייה. “הוא שרד את השואה עם בעליו, ובחסדי שמיים חזר לחיים.”
סימנים מיוחדים וסוד הכינור
בתוך הכינור, כמקובל, רשומים השנה ושם הבונה. אך נקודה מעניינת במיוחד היא שבתוכו כתוב גם שמו של אחד מגדולי המורים לכינור בהיסטוריה – לאופולד אאוואר. “זה משהו מאוד שונה ממה שרואים בדרך כלל,” מסבירה נטלי. “בדרך כלל, כשפותחים כינור לתיקון, אנשים היו כותבים תאריכי לידה או נישואין, אבל לא שם של אדם. בזמנו, אאוער היה אדם מפורסם ומוערך, ועד היום נחשב לאחד מגדולי המורים של הכנרים. אנחנו עדיין חוקרים את המשמעות של חתימה זו.”
כיצד שרד הכינור את השואה?
“זה באמת נס שהכלי הזה שרד,” אומרת נטלי. “כדי שכלי נגינה יישמר ויהיה מתוחזק, צריך לנגן עליו באופן קבוע. הוא ניזון מחיים, מאנרגיה אנושית. כשלא מנגנים עליו, מצבו מתדרדר. בנוסף, הוא זקוק לתחזוקה שוטפת ולקופסה מתאימה, לתנאים מסוימים כדי שלא יישבר או ייסדק.”
היא מוסיפה: “על הכינור היו לא מעט סדקים שלא תוקנו כראוי, כך שאנחנו יודעים שהייתה לו תחזוקה מינימלית בסיסית בלבד. בנוסף, כשאתה נמצא במצב שבו אתה בורח ממקום למקום והישרדות היא העיקר, שמירה על כלי נגינה היא לא הדבר שבהכרח שומר עליך בחיים.”
“בזמן השואה, ליהודים לא היה רכוש, ואם היה – הוא נלקח מהם. לפעמים בעלי כינורות היו זורקים את כליהם מהרכבות לפני שעלו לאושוויץ. לשמור על כלי נגינה מעץ, שאינו קטן ודורש תנאים מסוימים לקיומו, ושיחזיק מעמד בתקופה כזו – זה פשוט מפעים.”
רגשות ותחושות כשמנגנים על כלי היסטורי כזה
“פיזית, השערות שלי סמרו והרגשתי צמרמורת בכל הגוף,” מתארת נטלי את התחושה כשהיא ניגנה לראשונה על הכינור. “זה מה שהרגשתי ברגע הראשון שניגנתי עליו, עוד לפני שהיה במצב של השמשה. מה שמשך אותי לכינור הזה היה הצליל – צליל חם ועמוק, למרות הסדקים והבעיות שהיו בו.”
“כשאתה מנגן על כלי כזה, אתה למעשה מייצר המשכיות של חיים. זו ברכה ומתנה שאינה מובנת מאליה. אנחנו, בני האדם, מקבלים זמן מוגבל בעולם הזה, אבל הכלים האלה ממשיכים לספר את הסיפור. אני קיבלתי אותו למעין תחנה בדרך, והוא ימשיך גם אחריי. זו הייחודיות של הכלים האלה, וזו גם הסיבה שיש צורך וחשיבות לטפח אותם, לשמור עליהם, להשמיש אותם ולשים אותם על הבמה”
תגליות חדשות ועתידיות
ימים ספורים לפני יום השואה האחרון, קיבלה נטלי חוברות בכתב ידו של בעל הכינור. “אלו חוברות נייר מתפוררות בכתב יד, שבהן הוא שירבט וכתב כל מיני דברים. אני קוראת את התווים כדי להבין אם זה משהו שהוא כתב או משהו אחר, האם יש בזה רצף והגיון מוסיקלי.”
חשוב לציין שבעלת הכינור, בתו של מאיר, נפטרה שבועיים בלבד לפני השלמת עבודת הרסטורציה. “היה ממש מרתון להספיק לתקן את הכינור, אך היא לא זכתה לשמוע אותו מנגן שוב. עכשיו שהיא נפטרה, המשפחה מפנה ומוציאה דברים רבים מהבית, וכך התגלו גם החוברות האלה, וכן תמונות רבות שלו עם הכינור.”
תגובות הקהל והמחויבות לשימור הזיכרון
כשנשאלה על תגובות הקהל לסיפור, במיוחד ניצולי שואה, מספרת נטלי: “אני רואה לחלוחית בעיניים, ליטוף של הידיים שמשתלבות זו בזו. זה משהו מאוד צובט ונוגע. היו אנשים שחיבקו אותי עם דמעות בעיניים, בהתרגשות גדולה.”
נטלי רואה את תפקידה בשימור הזיכרון כשליחות וכמשימה. “בדיוק כמו שעות הנגינה שאני עושה בבית כדי להתאמן, זו המשימה והשליחות שלי.” התוכניות העתידיות שלה כוללות הצגת הכינור בקונצרטים ברחבי הארץ, סיפור ההיסטוריה שלו בתחילת כל קונצרט, הקלטת היצירות מהחוברות שהתגלו, ובניית הרצאה שמדברת על כלי נגינה ששרדו את השואה.
הצליל הייחודי
לכינור יש צליל ייחודי שמבדיל אותו מכלים אחרים. “יש לו צליל מאוד עמוק ומאוד חם. הטקסטורה של הצליל היא עמוקה, טיפה על הגבול של ויולה. ככל שהכלי יותר גדול, המנעד של הצליל הופך להיות יותר נמוך. הצלילים הם במנעד של כינור, אבל יש בהם עומק וחום שמזכירים קצת את הצליל של ויולה או צ’לו.”
כשנשאלה על המסר שהייתה רוצה שהקוראים ייקחו מהסיפור הזה, השיבה נטלי: “שהחיים הם מורכבים, ועם המורכבות שלהם – יש להם המשכיות. מכל כאב יש צמיחה, יש חיות ויש אהבה. הכינור הזה הוא שליח של הרעיון הזה, שמראה שלחיים, עם כל הקושי, יש תקומה, יש תקווה, יש התקוממות. אנחנו תמיד ממשיכים קדימה. יש המשך לחיים.”
אנחנו בגן בעיר הכרנו את נטלי כשהופיעה אצלינו באחד הטקסים וריגשה את כולם מאוד בסיפורה ובסיפור הכינור המיוחד שלה.
לעמוד הפייסבוק של נטלי הריס לחצו כאן