פנינה אבירם (זיידנר שם-נעורים) Pnina Zajdner - Aviram

פנינה אבירם מספרת על תקופת עלייתה לישראל ועל ראשית ימי המדינה, כפי שעולים בזיכרונה, בעיני נערה ניצולת שואה שמגיעה לישראל אחרי התופת, משתלבת בארץ החדשה ואף מתגייסת לצבא, לתפארת מדינה ישראל.

 “נולדתי בלודג’ בשנת 1932 ניצלתי מהשואה, שוחררנו מברגן בלזן באפריל 1945. אחרי המלחמה הייתי בבית ספר שהוקם במחנה העקורים בברגן בלזן. בשנת 1946 עליתי לישראל במסגרת עליית הנוער והורי עלו לארץ כשנה אחרי. שם המשפחה שלנו היה זיידנר.

הגעתי ל’בן שמן’ ושם (אחרי תקופת-מה) בשנת 1948 הודיעו לנו, בני הנוער, על הכרזת המדינה. הייתי בערך בת 16, רקדנו ושמחנו, היינו מאושרים, אבל די במהרה הערבים מה שקרא ‘קמו עלינו’ ולכן פינו את כולנו מ’בן שמן’ לנתניה למחנות של הבריטים, לפחות שיהיה לנו מקום מוגן לשהות בו. מאז לא חזרנו ל’בן שמן’.

בשלב מסוים הועברנו לכפר ויתקין, שיכנו אותנו במקום החדש שהקימו עבורנו ועבור בני נוער נוספים (סוג של כפר ילדים) לא אשכח את הפשפשים שהיו שם.

כשנה אחרי שאני כבר הייתי בישראל, הוריי עלו מגרמניה לגבעת שמואל, לאזור של “פרדס רוזנבלום”. אני למדתי עברית עוד בגרמניה, מהבריגדה היהודית.
בן גוריון היה בגרמניה אחרי השואה וביקר חלק מהניצולים, ביניהם גם אותנו. הוריי עלו לישראל בעליה בלתי לגאלית. אנחנו בית דתי ואני התגייסתי לצבא, זה לא היה מקובל אז שבנות דתיות תלכנה לצבא, אבל אבא שלי היה מאוד גאה במהלך הזה. עבורי, כנערה שעברה את  השואה ואת זוועות ברגן בלזן, להיות חיילת בצבא ההגנה לישראל זו היתה גאווה עצומה”.  

 

חלק מניצולי ברגן בלזן התאגדו אחרי השואה לפעילויות משותפות ולתמיכה הדדית

ארגון ניצולי השואה “שארית הפליטה ברגן-בלזן” בישראל (תל אביב) היה הארגון הגדול ביותר של ניצולי השואה בארץ, ועד היום הוא נחשב לארגון הגדול ביותר בעולם של הניצולים. מטרתו היתה לחבר בין הניצולים מהמחנה, לסייע להם ככל שניתן ולהשמיע את קולם.
אגב, אנה פרנק ואחותה מרגוט נמנות עם קורבנות השואה מהידועים בעולם שנרצחו במחנה.
לארגון “שארית הפליטה ברגן-בלזן” יש דגל מבד משי כחול-לבן כ’רפרנס’ ל’מדים’ עם הפסים שנאלצו ללבוש היהודים במחנות העבודה וההשמדה. הארגון יזם פעילויות רבות למען הניצולים ולהנצחת השואה לדורות. בעבר היה לו גם כתב-עת שהוציא לאור בעברית ובאנגלית בשם “הקול שלנו”, עיתון שבעצם היה ממשיך דרכו של כתב-העת “אונדזער שטימע” שפורסם בברגן בלזן.
בנוסף לארגון בישראל יש גם ארגון “הברית העולמית של ניצולי ברגן-בלזן”.
לאתר ארגון “שארית הפליטה ברגן בלזן” (בעברית ובאנגלית) לחצו כאן

ניצולי ברגן בלזן בבית הספר שהוקם במקום אחרי המלחמה פנינה היא בין אלה שיושבים, שורה ראשונה מלמטה -הרביעית מימין

"יש לנו מדינה"! יום הכרזת המדינה כפי שאיה אדר זוכרת אותו

איה אדר, דיירת ‘גן בעיר’ מספרת על הימים של ראשית המדינה, כולל על זיכרונותיה מיום הכרזת המדינה.
בית ילדותה היה ברחוב רש”י בתל אביב, היא למדה בבית הספר ‘בית חינוך’ טשרניחובסקי בעיר.
הוריה עלו לישראל בשנת 1924 (מהעיר קישינייב) הם נישאו בשנת 1927 וגרו בצריף ליד הים. היתה להם חנות טבע ומדע לחומרי גלם (כימיקלים שונים) שהם סיפקו לבתי הספר, למטרות לימוד כימיה ופיזיקה.

“אני ילידת 1938 והמדינה נולדה ב-1948. הייתי בת 19 כשההורים אמרו לי ולאחי: “היום הולכים להכריז על דבר-מה חשוב מאין כמוהו לעם היהודי.
לא ידעתי מהי המשמעות של המילה ‘עצמאות’. ידענו שהייתה בארץ מלחמה וגם מלחמת-עולם, שמענו שחיילים מתים, אבל לא באמת הבנו מה זה ‘מוות’.
יום הכרזת המדינה היה יום שישי, אני זוכרת אותי ואת אחי עם אימי ואבי יושבים סביב הרדיו בבית, הוריי אמרו לנו לשמור על שקט ולא לדבר. כולנו יושבים ומקשיבים בהתרגשות להכרזת המדינה. לא הייתה אז טלוויזיה. היום עושים סרטים על הנסיבות ההן, אני הייתי שם במציאות.
פתאום אמא ואבא אמרו בהתרגשות: “הצלחנו!, יש מדינה”! הלכנו כולנו לרחבה של ‘מוגרבי’, שהיתה אז כיכר-העיר הגדולה של תל אביב, וחיברה את הרחובות המרכזיים עד הים. התאסף ‘המון-עם’ כמו שאומרים, אני זוכרת שירים וריקודים בכיכר, אנשים שמחים, מתחבקים, מאושרים.
אחי, שהיה אז בן 17 היה מאושר (הוא גדול ממני בשש שנים) שנה לאחר מכן הוא התגייס לצבא, והיה לטייס בין הראשונים והבכירים בצה”ל, זאב טברסקי שמו (שמו עוברת לתבור לבקשת בן גוריון, שדרש אז לשנות את השמות לשמות עבריים).
אחי קיבל ‘כנפיים’ במחזור של 1951 היו שם 16 טייסים, ביניהם שתי בנות-טייסות (אחת מהם הייתה יעל רום, לימים ראש עיריית חיפה) הוא היה גם טייס על ‘ערבה’, היה גם טייס ניסוי של צה”ל והטיס את כל ה’גלריה’ של המטוסים של חיל האוויר.
בשלב מאוחר יותר שימש קברניט ב”אל על”.
ביום של הכרזת המדינה הורי היו מאושרים ואמרו לנו בגאווה: “עכשיו יהיו לנו צבא שלנו, רופאים שלנו, חיילים יהודים, רופאים יהודים. קם בית יהודי לעם ישראל”.

איה אדר בילדותה עם אחיה (לימים טייס בקורס הטיס הראשון של צהל) והוריה
4 דורות : איה מיכל הילה ורומי 

איה זוכרת גם את ימי המנדט הבריטי, ימי ה’כלניות’ – אותם חיילים בריטים עם כומתות אדומות שהסתובבו ברחבי תל אביב וכך היא מוסיפה לספר: “זה היה ‘בשבת השחורה’ בשנת 1946 כשהבריטים פשטו על בתי יהודים בתל אביב והטילו עוצר על העיר.
באותה תקופה הם חיפשו בבתים ובכל מקום נשק מוסתר. בגלל שהוריי עסקו בחומרים כימיים, הם חששו שייתפסו כמי שמסייעים בייצור נשק (כמובן שלא היה שום קשר לזה ולעיסוק שלהם).
בדרך כלל אימי הכינה בבית מבחנות של החומרים השונים ומשם היינו מעבירים אותן לחנות שלנו באלנבי ומשווקים אותן.
אני זוכרת ש’בשבת השחורה’ אימי הכינה מבחנות קטנות של החומרים, כיסתה אותן ב’גופיות סבא’, אמרה לי לרדת לחצר מאחורי הבית ולא לעלות חזרה,  עד שהיא תודיע לי שאפשר לחזור הביתה.
כך הבריטים נכנסו אלינו הביתה ולא מצאו כלום, לא נשק ולא חומרים להכנת נשק, הם חשבו שזה סתם ארון בגדים עם ‘שמאטעס’.
אני זוכרת גם את ההתקפה של האיטלקים על תל אביב בשנת 1941, איך שאימי נשאה אותי בידיה להגן עליי.
כשגדלתי הייתי בתנועת ‘הצופים’, הקן שלנו “צופי דיזנגוף” היה באזור של היכל התרבות ו’גן יעקב’ של היום, הייתי בתנועה עד כיתה י”ב. מהשכבה שלי היו חבר’ה אשר לימים ייסדו את קיבוץ ‘שדה בוקר’.

עסקתי שנים בחינוך, עבדתי ביפו, הייתי גננת חינוך מיוחד, לימדתי ילדים עם בעיות ריכוז וליקויי למידה, וגם אחרי שיצאתי לפנסיה המשכתי עוד 9 שנים בחינוך בגני ילדים ביפו. היו לי שני בעלים, יש לי שתי בנות, 5 נכדים ו-8 נינים”.

אז מה נוסיף על זה? לתפארת מדינת ישראל"!😊