כשהעדשה פותחת לבבות – סיפורה של סדנת "Photo Voice" בגן בעיר
במסדרון של קומה 9 בבית האבות “גן בעיר” תלויות תמונות מיוחדות.
לא צילומי אמנות מקצועיים, אלא תמונות שצולמו בסלולר על ידי דיירים חדשים שהחליטו לחלוק את עולמם הפנימי דרך העדשה.
מאחורי התערוכה הזאת עומדת חיה גולן, מנהלת שיווק בגן בעיר ומנחת סדנת “פוטו וויס” (Photo Voice) – תהליך קבוצתי חדשני שמשלב בין צילום לבין העלאת מודעות רגשית.
מעבר לפוטותרפיה - כוחה של הקבוצה
“זה לא פוטותרפיה,” מבהירה חיה מיד בתחילת השיחה. “הרעיון הוא לתת קול למשהו קבוצתי שקורה, אין כאן הצהרה על עבודה טיפולית, היא לפעמים קורית מאליה, גם בלי שנדע”.
הסדנה שחיה הנחתה יחד עם עדי, שותפתה ללימודים, יועדה לדיירים חדשים – אלה שהגיעו למקום בשנה האחרונה ועברו את תהליך ההסתגלות הלא פשוט.
הנושא שנבחר לסדנה היה “מעברים”, מתוך כוונה ברורה: “ברגע שנמצאים בקבוצה ורואים שעוד אנשים עוברים מה שאתה עובר זה מחזק,” היא מסבירה. “אם היו קשיים אפשר לדבר על קשיים, אם היו דברים טובים אפשר לחלוק ולתמוך אחד בשני.”
משמעותה של המתודולוגיה
חיה, שהייתה מורה לצילום ומנחת קבוצות, מביאה איתה שנים של ניסיון. “המושגים של עולם הצילום מאוד דומים למושגים שאנחנו משתמשים בהם לתיאור עולם הרגש,” היא מסבירה את הרעיון שמאחורי הגישה. “הצילום האינטואיטיבי מאפשר למצלם להביע דברים שקשה לומר במילים. פעמים רבות אנחנו נהיים מודעים למה שאנחנו מרגישים דווקא מתוך התבוננות במה שצילמנו. לכאורה תהליך הפוך ממה שהיינו מצפי שיקרה.”
התהליך בנוי על מתודולוגיה מסודרת של “פוטו-וויס”. המשתתפים לומדים טכניקות צילום בסיסיות עם הסלולר – איך להתמודד עם אור, קומפוזיציה, חוק השלישים – ומקבלים “שיעורי בית” לפי הנושאים שנלמדים. אבל החלק החשוב יותר מגיע אחר כך – הכתיבה.
“יש שאלות ששואלים,” מסבירה חיה. “מה צילמת? ומה באמת רואים בתמונה? יש פעמים שאת מצלמת את הילד שלך אבל כשאת מסתכלת באמת על התמונה את רואה עוד הרבה דברים מסביב – מי שעבר ליד, אם הצילום היה בבית, אולי צילמת את הבלגן שיש.”
כשהאור הופך לתודה
אחת התוצאות המרגשות ביותר של הסדנה התגלתה כשעסקו בנושא ה -אור. “אחר כך הם קיבלו שיעורי בית לצלם את האור בחיים שלהם,” מספרת חיה. “חלק צילמו פיזית את התאורה שנכנסת מהחלון, ורחל צילמה את הוילון וכתבה: ‘כל בוקר כשאני מתעוררת ורואה את האור שחודר דרך הווילון אני אומרת תודה לאלוהים על כל הטוב הזה’.”
המשתתפים התחילו לראות את הדירות שלהם בעיניים אחרות, לצלם איך הטבע נכנס אליהם לתוך הבית, לתת מקום לעציצים שלהם ולצמחים בחוץ שמשתקפים בתוך הבית. “זה חידד את יכולת ההתבוננות שלהם וגם פתח אפשרויות,” אומרת חיה. “הם לא יסתכלו אחר כך על שום דבר אותו דבר כמו שהם הסתכלו עליו לפני הסדנה.”
כשהמלחמה נשארת בחוץ
הסדנה התקיימה בתקופה מיוחדת – בדיוק בזמן המלחמה עם איראן. חיה ועדי חשבו שהמציאות הקשה תחדור לתוך הצילומים, אבל קרה בדיוק ההיפך. “מה שהגיע זה הרבה תחושה של מוגנות וביטחון שאפשר היה לראות בתוך התמונות ובדיבור שלהם,” היא מספרת.
אפילו כשנפלה אזעקה בדיוק כשישבנו באולם הקולנוע וצפינו במצגת, הם פשוט ניגשו לספרייה הסמוכה והצטרפו לקבוצה שישבה שם עד שאפשר היה לצאת. “החיים נכנסו לתוך מה שקורה וזה בעצם עזר לחזק את זה שהם מרגישים יותר בטוחים ביחד עם כל הדיירים סביבם.”
התערוכה שעברה דירה
בסוף הסדנה התערוכה הוצגה בלובי. “היתה התלהבות מאוד גדולה,” היא נזכרת. אבל אחרי חג שבועות היינו צריכים לפנות את הלובי, “ופשוט העליתי לקומה 9 את כל התמונות ותלינו אותם שם במסדרון. כשמגיעים בני משפחה הם הולכים לראות את זה ולהתפעל.”
המשתתפים עצמם הופתעו מהתוצאות. “הם לא הבינו איך צילמו כל כך יפה בסלולר אחרי שהדפסתי להם את התמונות שלהם בגודל של 50/ 70,” מחייכת חיה. “הם היו בטוחים שהם לא יודעים לצלם ולא מבינים בסלולרי, בסוף הם מגלים שהם עושים דברים מדהימים.”
תובנות ומבט קדימה
הסדנה לימדה את חיה כמה דברים חשובים. קודם כל, על האתגר להפריד בין תפקידה כמנהלת שיווק לבין תפקידה כמנחת הסדנה. “הסדנא התקיימה פעם בשבוע לאורך שמונה מפגשים, והייתי צריכה להזכיר להם לשלוח לי תמונות, או בואו תצלמו פה, אני מאוד מעורבת בזה ואוהבת את זה”.
אבל מעל הכל, היא למדה על הכוח שיש בתחושת המסוגלות.
הדיירים הוותיקים, שראו את ההתלהבות, כבר מבקשים סדנה משלהם. ובקומה 9, המסדרון ממשיך לספר את הסיפורים של אנשים שגילו שאפשר לראות את העולם בעיניים חדשות, גם בגיל המתקדם, גם במעבר הלא פשוט לבית חדש.
כי לפעמים, כל מה שצריך כדי לחבר בין לבבות זה עדשה קטנה של סלולר ונכונות להסתכל באמת.
