הסיפור המרגש של דידי ומרתה

צ’איטניה מדידי גדל במשפחה הודית-נוצרית ומילדותו נחשף לסיפורי התנך. אביו היה כומר בקהילה וצ’איטאניה הצעיר שמע את הסיפורים וחלם שאולי יום אחד הוא יוכל להגיע ולראות את כל המקומות שעליהם שמע – הפירמידות במצריים, ים סוף, ומדבר סיני.וכמובן ירושלים.
הוא חסך שנים רבות כדי להגשים את חלומו,  ויצא לדרכים עם הקריאה הפנימית הזאת להגיע לישראל. בין עבודתו בכוויית לעבודתו ב”גן בעיר” אכן ביקר במצריים ובסיני וזכה להגשים את חלומו משכבר. בישראל הצטרפה אליו מרתה לעבודה משותפת ב”גן בעיר”. 

  לדידי ומרתה יש שתי בנות מקסימות, שהמשפחה המורחבת (הסבתות והדודות) עוזרת לגדל. הקשר איתן נשמר באופן יומיומי דרך שיחות ווטצאפ.

מרתה, באישיותה החמה והחייכנית, עושה הרבה מעבר לתפקידה הרשמי בניקיון המקום. בכל בוקר היא מגיעה עם חיוך רחב שמדבק את כל סובביה ובמהלך עבודתה היא מקפידה להתעניין בשלום הדיירים ולהעניק מילה טובה לכל אחד ואחת. היחסים שלה עם הדיירים הם אישיים והיא מכירה את ההעדפות והצרכים של כל אחד ואחת מהם.

דידי, הוא האיש שכולם יודעים שאפשר לסמוך עליו בכל רגע ובכל שעה. הוא מכיר כל פינה במבנה עצמו ומוכן תמיד לסייע בכל הנדרש .
היחסים בין דידי ומרתה לדיירי גן בעיר הם הרבה מעבר ליחסי עבודה רגילים. כשאחד מהם חולה, הדיירים לא מפסיקים להתעניין בשלומו ודואגים לו כמו משפחה אמיתית. האכפתיות והדאגה ההדדית יצרו חיבור עמוק והפכו את היחסים ביניהם למשהו הרבה יותר משמעותי.

עדות מרגשת במיוחד לזיקה שלהם מגיעה מבני משפחותיהם של דיירים שהלכו לעולמם. אלה מספרים בחום על הקרבה המיוחדת שנרקמה בין יקיריהם לבין הזוג, ועד כמה משמעותית הייתה נוכחותם בשנותיהם האחרונות.

“אנחנו מרגישים פה בבית,” הם מספרים בחיוך נרגש, “הדיירים הם אנשים טובים, והחום והאהבה שאנחנו מקבלים מהם הם דבר שאי אפשר לתאר במילים. זו לא רק עבודה בשבילנו, זו משפחה לכל דבר.”

סיפורם של צ’איטאניה ומרתה מדידי הוא תזכורת מרגשת לכך שמשפחה אינה רק עניין של קשרי דם, אלא של חום, אהבה ודאגה הדדית. בגן בעיר, הם מוכיחים יום יום שבית אינו רק מבנה פיזי, אלא מקום שבו הלב מרגיש בטוח ואהוב ושלעיתים הקשרים החזקים ביותר נרקמים דווקא במקומות הכי פחות צפויים.